רוח פורענות נשבה, והנר המערבי כבה. האי גברא

בעת שהיה הגאון הקדוש רבי מצליח מאזוז זצ"ל ילד, התחוללה מלחמת העולם הראשונה, שהביאה בכנפיה עוני ודוחק. אביו רבי רפאל ניצב בפני שוקת שבורה. מצבו הכלכלי היה עגום ביותר, ובלית ברירה נאלץ להפרד מהאי ג’רבא, ולנסוע עם משפחתו לתונס, לתור אחר מקור פרנסה. הסחורה שהביא עמו רבי רפאל, נקנתה בממון רב עקב המצב, וההצלחה האירה לו פנים. בכל יום שב היה לביתו עם כיס מלא זהובים אותם הרויח.

תולדותיו של מייסד הישיבה בא"י ומנהלה הרה"ג הצדיק רבי שמואל עידאן זצ"ל בבואנו להעלות את זכרו של הרב המנוח זצ"ל ולכתוב את תולדותיו, בחובתנו להדגיש שאיננו מתיימרים להקיף את כל מסכת חייו המופלאה, מאחר שהיה הרב רב פעלים לתורה ולתעודה, אשר עשה רבות להגדלת תורה ולגמול חסד, ורב הנסתר על הנגלה, ורק באנו לתת פרטים מרכזיים בחייו ובפועלו, כמו הוצאת ספרים והקמת הישיבה ועוד. בתחילת המאמר כתבנו בקצרה גם על דמותו של אביו זצ"ל.

למד בישיבה בשנים: תשמ"ו-תשס"ד.

תפקיד כיום: דובר בית מרן ראש הישיבה. חבר הנהלה בעמותת מוסדות "כסא רחמים" ויו"ר מועצה דתית כפר סבא.

תפקידים בעבר: מנכ"ל מוסדות "אור המאיר" אלעד".

הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.

הרמב"ם בסוף הקדמתו לחיבורו הגדול כותב: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". בזה נבין כמה מקומות שהרמב"ם כותב דבריו בקיצור נמרץ ובזהירות מופלגת, בהתחשב בקוראים הפשוטים שחסר להם הקדמות ידועות בתלמוד.

*הלכה יומית מפי מרן רבנו ראש הישיבה שליט”א

ויקחו לי תרומה וגו’ (כה. ב)   מקשה

יום אחד נתקף הרב בקנאת סופרים, והחליט שלפחות יום אחד הוא יגיע לפניו. ואכן, באותו יום קם כמה שעות לפני התפלה, ואץ לבית הכנסת.

"להקיף את הכל אי אפשר, על כן אכתוב מעט זכרונות מהזמן האחרון".

רצונו של עשיו לצאת לבתי עבודה זרה, מובן, אך רצונו של יעקב תמוה, מדוע חפץ הוא לצאת כשאמו חולפת בסמוך לבתי מדרשות, והלא בהיותו ברחם אמו, מלאך יושב עמו ומלמדו את התורה כולה (כמבואר בנדה ל’ ע"ב), ומה טוב יותר מלימוד אשר כזה?

"אשמורה ראשונה לשמך חכינו…"

"סליחות!!! סליחות!!! קומו לסליחות!" – הדהד קולו של השמש המסור.

ערבוב בין שני מושגים דומים אך שונים, והם אחדות ואחידות. "אחידות" משמעותה שהכל מתנהגים בצורה אחידה, חושבים אותו דבר, עושים אותו דבר, ונראים אותו דבר. "אחדות" לעומת זאת, אין פירושה טשטוש וערבוב בין השונים, עדי הפיכתם למין יצור כלאיים

הציץ הרב בשעונו והתנצל: "חפץ הייתי להסביר לך ברצון, אלא שזמני דוחק, נחפז אני אל הרופא!".

"מה קרה, רבי?" נחרד הלה. "לא משהו מיוחד" הרגיע הרב, "בני חולה, והרבנית לקחה אותו אל הרופא, הוא רשם לו תרופות, ואני הוריתי לה לבל תתן לו אותן!".

כדי לרדת מן ההר אל העם, היה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל משתמש בכל דרך אפשרית – גם בהומור. באהבת זיכוי הרבים שפיעמה בו, לא התחשב בכך שהדבר עלול כביכול להוריד מרמתו התורנית, ועשה כל אשר לאל ידו, העיקר לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים * לרגל חג הפורים, אספנו בחופנינו צרור דברי חידוד, שנינה ומליצה שיצאו מפי קדשו של מרן *

פעם נשאל באחת הדרשות בלונדון למה ש"ס מפרידה בין אשכנזים לספרדים? למשמע השאלה, קם ודפק על השלחן: "בתורה אין עדות! נאמר ‘תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב’. לא נאמר ‘קהילת הספרדים’ ולא ‘קהילת האשכנזים’! אין דבר כזה! תורה אחת – משפט אחד"…

בכל דבר – אין לנו רשות לבחון ולנסות את הקב"ה, ואילו בנוגע למעשרות, מסכים הקב"ה שינסו ויבחנו אותו, שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות,

שאר העמים התבוננו נקודתית בכל מכה ומכה בפני עצמה, ולכן תלו זאת באיזה ‘מזל’ או ‘אליל’ רע שהשתלט על מצרים, ואילו יתרו שם לבו על הקשר הפלאי הרקום בין כל עשר המכות, האורג אותם לכלל רצף אחד, והבין שלא יכול להיות כאן מזל אקראי. רק יד מכוונת – ידו החזקה וזרועו הנטויה של בורא העולם, יכולה לנהל את השתלשלות המכות בצורה כה מדויקת. המבט השלם על מכלול עשר המכות והסדר הפנימי שלהן, הקנה לו זוית ראיה בלעדית שהביאתו לעשות צעד מעשי – לכתת רגליו אל המדבר ולהתאחד עם העם היהודי.